<h1>ספר "והזהיר" מיוחס למר חפץ אלוף — פר' תזריע</h1>
<h2>דף יב:</h2>
ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש שכך אמרו חכמים כל אשה שאין קובעת לה וסת אסורה לשמש. ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ויוציא ולא יחזיר (עולמות) [עולמית] דברי ר' מאיר ר' חנניה בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש. והן הן עדיה והן הן תיקנוה. משום אבא... [חנין] אמרו אוי לו לבעלה של זו אסורה לשמש שמקלקלתו. לא יחזיר. למה הוצרך לומר לא יחזיר אלא אע"פ שנתקנה אינו יכול להחזירה שפעמים שמפסקת והולכת וניסת לאחר ומתקנת ואמר בעלה הראשון אלו הייתי יודע שכן היתה, אם יהיו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. א"ר יהודה א"ש הלכה כר' חנניה ב"א. שמשמשת בשני עדים.
<h2>דף יז.</h2>
ואין בודקין לא בעד אדום ולא בעד שחור אלא בפקולין ובצמר נקי ורך.
<h2>דף כא.</h2>
ואשה שהפילה חתיכה ויש עמה דם טמאה אין עמה דם טהורה. שכך שנו חכמים במשנה המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה. ר' יהודה אומר בין כך וב"כ טמאה. המפלת כמין קליפה כמין (סערה) [שערה] כמין (שפיר) [עפר] כמין יבחושין אדומים תטיל למים אם נמחו טמאה. המפלת כמין דגים חגבים ושרצים אם יש עמהם דם טמאה ואם לאו טהורה. המפלת מין בהמה חיה ועוף בין טמאים ובין טהורים אם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה. אינו ידוע תשב לזכר ולנקבה דברי ר"מ וחכ"א כל מי שאינו מצורת אדם אינו ולד והלכה כחכמים.
<h2>דף כג:</h2>
אלו השאלות התלויות. בהמה במעי אשה. אדם במעי בהמה מה היא. בהמה [במעי] אשה ולד מעליא הוא. ואם קבל בה אביה קדושין תופסין בה קדושין. ואע"פ שבהמה היא ובעילה אסורה. אבל הוצרכנו דבר זה לאיסור אחותה שאם אתה אומר כן הוא שקדשה אסור באחותה ואם אינו כן מותר באחותה מאי. אדם במעי בהמה אם אתה אומר בן [קיימא] הוא מותר לשחטו ולאכלו ואם לאו אסור לשחטו ולאכלו מאי. ולענין שאילתא ת"ש שאל ר' אחא בר מתנה את אביי אדם במעי בהמה ובהמה במעי אשה מהו. אדם במעי בהמה למה הוצרך לשאול בו לשחטו ולאכלו. ובהמה במעי אשה למה הוצרך שאם קבל בה אביה קדושין אסור באחותה אי לאו. א"ל ויופשט לך מדברי ר' יוחנן שאמר השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה. א"ל אינה דומה זו לזו שבדמות יונה לא פרסות ולא פרסה. אבל [אדם במעי] (ב)בהמה פרסה יש בה. הללו לדברי ר"מ אבל חכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד והלכה כחכמים.
<h2>דף כד.</h2>
אחרת, אשה שהפילה בריה שיש לה שני גבין ושני שדרות. וכן בהמה שילדה בריה שיש לה שני גבין ושני שדרות מהו. באשה אם תאמר ולד הוא הבא אחריו אינו בכור. וא"ת אינו ולד הבא אחריו בכור הוא. וכן בהמה שילדה בריה שיש לה שני גבין ושני שדרות מותרת באכילה או לא. דבר זה מחלוקת רב ושמואל היא רב אמר באשה אינו ולד ובבהמה אסור באכילה ושמואל אמר באשה ולד ובבהמה מותר באכילה, הלכה כרב או כשמואל. אחרת. ולענין בריה שיש בה שני גבין ושני שדרות ת"ש המפלת בריה שיש לה שני גבין ושני שדרות א"ר באשה אינו ולד ובבהמה אסורה באכילה. ושמואל אמר באשה ולד ובבהמה מותרת באכילה. ומחלקותם בשסועה כשאמר ר' יוחנן בר רבא השסועה שיש לה שני גבין ושני שדרות. רב סבר שסועה לא נבראת בעולם כלל וכשלמדו הקב"ה למשה שאסורה במעי בהמה לימד שאסורה. ושמואל אמר שסועה נבראת בעולם וכשלמדו הקב"ה למשה שאסורה בשסועה שבעולם למדו. אבל במעי בהמה מותרת והלכה כרב שכל רב ושמואל ולא נפסק הדבר הלכה כרב באיסור.
<h2>דף כד:</h2>
אחרת. המפלת דמות לילית מהו אמו טמאה לידה אי לא. ולענין דמות לילית ת"ש אמר רב המפלת דמות לילית אמו טמאה לידה ולד הוא. אלא שיש לו כנפים. ובברייתא שנינו א"ר יוסי מעשה בסימוניא אחת שהפילה דמות לילית ושלחוה לחכמים ואמרו ולד הוא אלא שיש [לו] כנפים.
והמפלת דמות נחש אמו טמאה לידה הואיל וגלגל עיניו עגול כשל אדם ונותנין לה ימי טומאה וימי טהרה שכך שנו חכמים בבריתא המפלת נחש הורה חנני' אמו טמאה לידה. הלך ר"י הגלילי וסיפר דברים לפני רבן גמליאל. שלח לו לר' יהושע הנהג בבן אחיך ובא. בהליכתן יוצאת (כלה חנה) [כלת ר' חנינא] לקראתו אמרה לו ר' המפלת דמות נחש מהוא אמר לה טהורה. אמרה לו והלא חמותי משמו אמרה לי טמאה. מאיזה טעם הואיל וגלגל עינו דומה לשל אדם. מתוך דברים נזכר הלכה. שלח לו רבן גמליאל מפי הורה חנניה.
[המפלת שפיר מלא מים וכו' ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה] המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה.
ואשה שהפילה שליא שאין בה ולד חוששין אנו לולד. לפי שא"א לשליא בלא ולד ודנין אנו בה שולד היה בה ונימוח ויושבת ימי טומאה (וימי טהרה) לנקבה [וימי טהרה לזכר]. ואשה שילדה ולא הפילה שליא ולאחר כמה ימים הפילה שליא אין אומרים שליא של ולד ראשון נמוח ושליא זו ולד אחר היה בה ונימוח ותחזור ותשב ימי טומאה. אלא כך אנו דנין שליא של ולד ראשון היא ושהת אחריו. שכך אמרו חכמים הלכה למעשה שתלו את השליא בולד עשרים ושלשה ימים.
<h2>דף כה.</h2>
ואיזה הוא שפיר מרוקם. אבא שאול אומר תחלת ברייתו כרשון וגויתו כעדשה. פיו פתוח כחוט השערה שני עיניו כשני טיפין של זבוב ומרוחקות זו מזו ושתי (אזניו) [חוטמין] כשתי טיפין של זבוב ומקורבות זו לזו ונקבה נדונת כשערה לארכה. וחיתוך ידים ורגלים אין לו ועליו מפורש בקבלה. הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפאני עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי (איוב י') ואין בודקין אותו במים מפני שהמים עזים וטורדין אותו אלא בודקין אותו בשמן ששמן רך ומצחצחו ואין רואין אותו אלא בחמה. וכאיצד בודקין אותו לידע אם זכר הוא אם נקבה. מביא קסם על ראשו חלק ומנענע באותו מקום אם מסכסך בידוע שהוא זכר ואם לאו נקבה. ולא שנו אלא שבדק מלמטה למעלה אבל מן הצדדים שמא כותלי בית הרחם היא. ונקבה נידונת כשעורה סדוקה ושני זרועותיה כשני חוטין של זהורית של שתי ושני יריכותיה כשני חוטין של זהורית (שלה) [של ערב].
<h2>דף כו.</h2>
שיליא בבית הבית טמא. לא שהשליא ולד אלא שאין שיליא בלא עמה ולד דברי ר"מ. ר' שמעון אומר נימוק הולד עד שלא יצא.
<h2>דף כו:</h2>
וכשאנו תולין את השליא בולד בבן קיימא שיש בו חיותא שיכולין אנו לומר קרע את השליא ויצא. אבל בנפל אין אנו תולין שמא תאמר ששיליא זו של אותו נפל הוא וזה הנפל בא מן השיליא. אלא כך אנו דנין בה שיליא של אותו ולד נמוחה ושיליא זו ולד אחר היה בה ונימוח וצריכה לישב ימי טומאה.
<h2>דף כז.</h2>
ואשה שהפילה שליא שאין בה ולד חוששין אנו לולד. לפי שא"א לשליא בלא ולד ודנין אנו בה שולד היה בה ונימוח ויושבת ימי טומאה (וימי טהרה) לנקבה [וימי טהרה לזכר]. ואשה שילדה ולא הפילה שליא ולאחר כמה ימים הפילה שליא אין אומרים שליא של ולד ראשון נמוח ושליא זו ולד אחר היה בה ונימוח ותחזור ותשב ימי טומאה. אלא כך אנו דנין שליא של ולד ראשון היא ושהת אחריו. שכך אמרו חכמים הלכה למעשה שתלו את השליא בולד עשרים ושלשה ימים.
ואשה שילדה וישבה ימי טומאה ובתוך ימי טהרה הפילה נפל ימי טומאה יש לה. ימי טהרה אין לה, ועדיין ימי טהרה של ראשון וכל דם שהיא רואה שהפסיקו ימי טומאה של נפל אבדו וימי טהרה של ראשון לא יצאו כיון שהפסיקו ימי טומאה של נפל אבדו ימי טהרה של ראשון. וכל דם שהיא רואה טמא הוא או שילדה ולד ראשון נקבה ולד שני זכר ויצאו ימי טומאה וימי טהרה של זכר ועדיין של נקבה לא מלאו. מכיון שיצאו ימי טהרה של שני זכר, כל דם שרואה טמא שכך שנו חכמים בתוספתא [תו"כ תזריע פרשתא א' פרק א' ה"ז] ושלשים יום ושלשת ימים (ויקרא י"ב) יכול בין רצופים ובין מפורדים ת"ל יום מה יום רצוף אף שלשים רצופים.
<h2>דף כח.</h2>
בריך. כך שנו חכמים במשנה המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. טומטום וזכר ואנדרוגינוס וזכר תשב לזכר ולנקבה. טומטום ונקבה ואנדרוגינוס ונקבה תשב לנקבה בלבד. יצא מחותך או מסורס לכשיצא רובו הרי הוא כילוד. יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. ואיזה רוב ראשו משתצא פדחתו.
אשה כי תזריע [ויקרא י"ב]. והזהיר הקב"ה את ישראל להפריש מן טומאה. ואשה שילדה זכר ונקבה צריכה שתשב ימי טומאה וימי טהרה לשני. אם זכר זכר אם נקבה נקבה.
<h2>דף ל.</h2>
והמפלת ואינה יודעת מה הפילה. אם זכר או נקבה תשב י"ד לחומרא. והמפלת למ"א חוששת לולד. והמפלת למ' אינה חוששת לולד. הא למדת שאין צורת [הולד] נגמרת אלא כמלאת מ' יום (ואין נגמרת אלא בשמונים יום). הרי אמרנו המפלת ליום מ' אינה חוששת לולד שהרי לא נגמרה צורתו. לנדה חוששת או אינה חוששת או שמא אין אנו אומרים א"א לפתיחת הקבר בלא דם אלא כשנגמרה הצורה נפתח ביותר. אבל יום ארבעים שעדיין לא נגמרה הצורה אינו פתיחת הקבר. אם רואה דם חוששת ונדה היא. ואם לא ראתה דם לאו נדה ואפשר לפתיחת [הקבר] בלא דם. ת"ש שכך שנו חכמים יולדת שוחטין וזורקין עליה יום מ' לזכר ויום פ' לנקבה. והקשו חכמים יום מ' לזכר ויום פ' לנקבה כשאמרו שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים שהוא [יכול] לאכל פסח לערב. אבל... [כאן מתי] מביאה כפרה למחר. לערב אינה יכולה לאכול הפסח. והעמידוהו חכמים יום מ' לזכר לצורת זכר ויום פ' לנקבה לצורת נקבה. ור' ישמעאל הוא שאמר זכר לארבעים ואחד ונקבה לשמונים [ואחד]. ואמרו חכמים למה הוצרכו כל זאת והרי אמרו אינה חוששת לולד. ותירצו החכמים ת"ש לולד אינה חוששת אבל א"א לפתיחת הקבר בלא דם ונאמר שנדה היא. נלמד ממנה שאפילו נדה אינה (נדה). והיכן אנו אומרים א"א לפתיחת הקבר בלא דם כשנגמרה הצורה שנפתח הקבר הרבה. אבל מפלת ליום מ' שלא נגמרה הצורה אין נפתח הרבה ואפשר לפתיחת הקבר בלא דם ואפילו לנדה אינה חוששת אלא אם ראתה דם. אבל לא ראתה דם אפילו נדה אינה חוששת וכן הלכה.
<h2>דף ל:</h2>
דרש ר' שמלאי כיצד הולד דר במעי אמו מקופל ומונח כפינקס. שתי ידיו על שתי כרעיו. שני אציליו על שתי ארכבותיו שני עקיביו על שני עגבותיו, פיו סתום וטבורו פתוח אוכל מה שאמו אוכלת ושותה מה שאמו שותה ואינו מוציא את הריעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן לא היה יכול לחיות אפילו שעה אחת ונר דלוק מונח על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם עד סופו שנאמר בהלו נרו עלי ראשי (איוב כ"ט) ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה בחלום שהוא באספמיא, ואין לך ימים שהאדם בהם בטובה כאותן הימים שנאמר מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני (שם) ואלו הן ימים שיש בהן ירחים ואין בהם שנים ומלמדין אותו כל התורה כולה. שנאמר ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך, שמר מצותי וחיה (משלי ד') וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו משכחו כל התורה כולה שנאמר לפתח חטאת רובץ (בראשית ד') ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו ואומרים לו הוי צדיק ואל תהי רשע ואם אומרים עליך צדיק אתה הוי בעיניך כרשע והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה ואם אתה משמרה בטהרה מוטב. אם לאו הרי הוא נוטלה. משל לכהן חבר שמסר לכהן עם הארץ תרומה. א"ל אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני שורפה בפניך.
<h2>דף לא.</h2>
א"ר אלעזר למה הולד דומה במעי אמו לאגוז מונח בספל של מים. אדם מניח אצבעו עליה ושוקע לכאן ולכאן. שנו חכמים ג' חדשים הראשונים תשמיש קשה לאשה וקשה לולד. אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד אחרונים יפה לאשה ויפה לולד. שמתוך כך יצא מלובן ומזורז. ושלשה חדשים הראשונים הולד דר במדור התחתון. אמצעיים במדור האמצע. אחרונים הולד דר במדור העליון. והוא שהכתוב אומר אשר ע(ו)שיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ (תהלים קל"ט). דרתי לא נאמר אלא רוקמתי. שלשה שותפין יש בו באדם אביו ואמו והקב"ה, אביו מזריע לבן שממנו עצמות וגידים [וצפרנים] ומוח שבראש ולובן שבעין. אמו מזרעת אדום שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודיבור שפתים והילוך רגלים ודעה ובינה והשכל. וכשהגיע זמנו ליפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מונח לפניהם והוא שהמשל אומר נפצוהו ממולחו והשליכו לכלבים. דרש ר' חיננא בר פפא בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו. אדם נותן חפציו בחמת צרורה ופיה למעלה ספק משתמר ספק אין משתמר. והקב"ה צר עובר במעי אמו פתוחה ופיה (למעלה) [למטה] ומשתמר. דבר אחר אדם נותן חפציו בכף מאזנים כל זמן שמכביד יורד למטה והקב"ה צר את העובר במעי אמו כ"ז שמכביד עולה למעלה. דרש ר' יוסי הגלילי מאי דכתיב אודך ה' על כי נוראות [נפלאתי נפלאים מעשיך] (שם) בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו. אדם נותן זרעונים לערוגה אחת כל אחד ואחד עולה למינו. והקב"ה [צר העובר במעי אשה וכולן עולין למין אחד. ד"א צבע נותן סמנים ליורה כולן עולין לצבע אחד. ואלו הקב"ה] צר העובר במעי אמו כל אחד ואחד עולה למינו. דרש ר' (הונא) [חנינא] בר פפא מאי דכתיב ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנת (שם) מלמד שלא מכל טיפה אדם נוצר אלא מברור שבה. משל לאדם שזורה בבית הגרנות נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. דרש ר' (הונא) [חנינא] בר פפא מ"ד מי מנה (את) עפר יעקב ומספר את רובע ישראל (במדבר כ"ג) מלמד שיושב הקב"ה וסופר רבעיותיהן של ישראל ואומר מתי תבוא הטיפה שהצדיק נוצר הימנה (וכל) [ועל] דבר זה נסמית עינו של בלעם. והוא שאמר ר' יוחנן מ"ד וישכב עמה בלילה הוא [בראשית ל']. מלמד שהקב"ה סייעו באותה מעשה. א"ר יצחק (דבי) [אמר] ר' אמי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה. בראשונה היו אומרים אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה ולא פרשו חכמים את הדבר עד שבא ר' צדוק ופרשה דכתיב אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו (בראשית מ"ו) תלה הכתוב הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים וכתיב ויהי' בני אולם אנשים גבורי חיל דורכי קשת מלומדי מלחמה מרבים בנים ובני בנים (ד"ה א' ח') וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים אלא בשכר שמשהין את עצמן כדי שיזרעו נשותיהן תחלה מעלה עליהם הכתוב כאלו מרבים בנים ובני בנים. והיינו דאמר רב קטינא יכולני לעשות כל בני זכרים. ואמר רבא הרוצה שיהיו כל בניו זכרים יבעול וישנה.
<h2>דף לא:</h2>
א"ר יצחק דבי ר' אמי אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה שנאמר הן בעון חוללתי (תהלים נ"א) ר' יוחנן אמר סמוך לטבילתה שנאמר ובחטא יחמתני אמי (שם) כמא דאת אמר תחטאני באזוב ואטהר. תכבסני ומשלג אלבין (שם). ואמר ר' יצחק דבי ר' אמי כיון שזכר בא לעולם בא שלום שנאמר שלחו כר מושל ארץ (ישעיה ט"ז) וא"ר יצחק דבי ר' אמי כיון שבא זכר לעולם בא ככרו עמו. זכר זה כר וכתיב ויכרה להם כרה גדולה (מ"ב ו') נקבה נקיה באה עד שתאמר תנו לי [לא יהבי לה] כמה שכתוב נקבה שכרך עלי ואתנה (בראשית ל'). שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן, שבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא אזקק לבעלי אמרה תורה מביאה קרבן. והקשו חכמים בה דבר זה בחרטה תלוי. שכל המזיד בשבועה בחרטה תולה וזו מזידה היא ועוד קרבן שבועה צריכה להביא. ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר זכר שהכל שמחין בו מתחרטת לשבעה נקבה שהכל עצובין בה מתחרטת לי"ד. מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהיו הכל שמחין ואביו ואמו עצבים. היה ר' מאיר אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה שמתוך שרגיל בה קץ בה אמרה תורה תהא נדה שבעה כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טבילתה כיום לחופה. שאלו תלמידיו את רבי דוסתאי בר' ינאי מפני מה איש מחזר על האשה ואין האשה מחזרת על האיש. משל לאדם שאבדה ממנו אבדה מי מחזר על מי בעל אבדה מחזר על אבדתו. ומפני מה איש פניו בקרקע ואשה פניה באיש זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת. ומפני מה איש קולו עבה ואשה קולה ערב זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה (שה"ש ב').
<h2>דף לה:</h2>
והשופעת מתוך שבעה לאחר שבעה. מתוך י"ד לאחר י"ד שלא נפסק בין דם טהור לדם טמא או מתוך שלשים ושלשה של זכר או מתוך ששים וששה של נקבה לאחר ששים וששה של נקבה כולן זבות הן. ונדה מן התורה אין נוהגות היום. וכל יולדות יולדת בזוב היא צריך שתשב שבעה נקיים ואע"פ שנכנסו בימי טהרה כמה ימים. או ששלמו לה כל ימי טהרתה כיון שלא פסקו לה שבעה נקיים אסורה. שהרי זבה היא. אבל ודאי פסקה שבעה נקיים טובלת ומותרת. ואם ראתה דם בכל ימי לידתה דם טוהר היא עד ארבעים יום לזכר ושמונים לנקבה ויולדת שלא ראתה דם בתוך ימי לידתה עולין לה לספירת זיבתה שכך אמרו חכמים [נ"ד ע"ב] ימי לידתה שאינה רואה בהם מהו שיעלה לה לספירת זיבתה. אמר רב ת"ש ראתה שנים ולשלשי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו ספק זבה מביאה קרבן ואינו נאכל וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה, ועוד אמרו חכמים [ל"ז ע"א] סותרת מהו שיעלה לה אביי אמר אינה סותרת ואינו עולה. רבא אמר אינה סותרת ועולה והלכה כרבא שעולין לה לספירת זיבתה. והשופעת מתוך שבעה לאחר שבעה מתוך ארבעה עשר לאחר י"ד ולא הפסיק בין דם טמא לדם טהור וכן מתוך ל"ג של זכר לאחר זה המניין מתוך ס"ו לנקבה לאחר ס"ו של נקבה. שלא הפסיק בין דם טמא לדם טהור מחלוקת רב ולוי שרב אמר הדם האחרון דם טמא הוא אע"פ שלא הפסיק בין דם טמא לדם טהור לפי שמעיין אחד היא והתורה טמאתו והתורה טהרתו עד שהיה בתוך שלשים ושלשה ובתוך ששים וששה אע"פ שטמא היא (דם נקבה היה טוהר) שהתורה טהרתו שנאמר ושלשים יום ושלשת ימים תשב על דמי טהרה (ויקרא י"ב) ולאחר שלשים ושלשה ולאחר ס"ו אע"פ שלא טמא היא שהתורה טימאתו. ולוי אמר טהור לפי ששני מעינות הן נסתם הטמא ונפתח הטהור וזו כיון שלא נפסק הדם ולא נסתם המעיין אלא שופעת מתוך שלשים ושלשה לאחר שלשים ושלשה מתוך ס"ו לאחר ס"ו דם טהור הוא והלכתא כרב שאמר מעיין אחד הוא התורה טימאתו והתורה טיהרתו והיולדת בן זכר אסורה לבעלה שבעה ימים שנאמר וטמאה שבעת ימים (ויקרא שם). ויום שביעי לערב שהוא אור ליום השמיני טובלת ומותרת לבעלה. ואע"פ שראת דם בכל אלו שבעת ימים אינה קובעת בזיבה ואין צריכה שבעה נקיים. שכך שנו חכמים [ל"ז ע"ב] כימי נדתה כך ימי לידתה מה ימי נדתה אין ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן למשלם שבעה. כל דם שרואת ל"ג ימים דם טוהר הוא ומותרת לבעלה שנאמר ושלשים יום ושלשת ימים [וגו'] (שם) ואם ילדה נקבה אסורה לבעלה י"ד יום שנאמר וטמאה שבועים כנדתה (שם) מה ימי נדתה אין ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן אף ימי לידתה אין ראוין לזיבה. ואין ספירת שבעה עולין מהן למשלם ארבעה עשר. (וע"א) [ועד] ס"ו כל דם שרואת בהן דם טוהר הוא ומותרת לבעלה שנאמר וששים יום וששת ימים תשב בדמי טהרה (שם).
<h2>דף לו.</h2>
וזה שאמרנו ביולדת של תורה. אבל בזמן הזה כך ישראל נוהגים כר' זירא שאמר בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים. לפיכך היולדת זכר בזמן הזה סופרת שבעה כמו שכתיב וטמאה שבעת ימים (ויקרא י"ב), ואח"כ סופרת ז' נקיים כל דם, שכל הנשים בזמן הזה יולדת בזוב לפיכך צריכה שבעה נקיים משפוסקת הדם. ואחר שבעה נקיים כל הדם שהיא [רואה] עד משלם מ' יום משעת לידתה דם טהור מפרשת עונה וטובלת ומשמשת. ואם לא פסקה דם עד עשרה ימים. או אחד עשר או שנים עשר או עד עשרים יום או פחות או יותר עומדת שבעה נקיים ומשמשת ואחר שבעה נקיים כל דם שרואה עד ארבעים לזכר משעת לידתה דם טהור הוא. ואם עברו מ' יום כולם בדם ולא פסקה סופרת שבעה נקיים ואין לה ימי טהרה שכבר נבלעו ימי טהרתה בימי לידתה וכן היולדת נקבה סופרת י"ד יום שנאמר וטמאה שבועיים כנדתה (שם) ואם פסק הדם סופרת ז"נ שכל הנשים בזמן הזה יולדת בזוב הם. ואחר ז"נ כל דם שרואת עד משלם פ' יום משעה שילדה דם טוהר מפרשת עונה מעת לעת וטובלת ומשמשת. ואם לא פסקה דם י"ד יום יושבת בדמיה עד שתפסוק ומונה שבעה נקיים וטובלת ומשמשת. [וכל דם שרואה אחר שבעה נקיים עד שישלימו פ' ימים מלידתה דם טוהר הוא, ואם עברו השמונים יום בלא ז' נקיים ולא פסקה מן הדם כשתפסוק מן הדם סופרת שבעה נקיים] ואין לה ימי טהרה וטובלת ומשמשת שכבר נבלעו ימי טהרתה בימי לידתה. ושבעה נקיים אלו צריכין שיהיו רצופין ולא מפוזרין שאם עברו עליה שבעה נקיים ובשביעי ראתה דם אפילו טיפה כחרדל נסתרו השבעה כולן וצריכה ז"נ מראש עד שיהיו שבעה נקיים מדם.
<h2>דף לו:</h2>
אבל ודאי ראתה דם שלשת ימים לפני לידתה נקבעת בזיבה וצריכה לישב שבעה נקיים. ובלבד שראתה דם בשופי שאינו מחמת ולד או שראתה בקושי ולבסוף ראתה בשופי ונח מעת לעת שיש לומר מאותו קושי ראשון לא מחמת ולד היה. שכך שנו חכמים בברייתא [ז' ע"ב] המקשה כמה תשפה ותהא זבה מעת לעת דברי ר' אלעזר והלכה כדבריו. אבל ראתה בקושי או שראתה שני ימים בשופי ולשלשי ראתה בקושי שהיא מחמת ולד טהורה שנאמר [ויקרא ט"ו] ואשה כי תזוב זוב דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ודוקא בן קיימא אבל נפל אין קושי לנפלים. ויש לומר שדם זה מחמת עצמה הוא ואסורה ואפילו ראתה שני ימים והפילה לשלשי א"א לפתיחת הקבר בלא דם ונעשו שלשה ימים ונעשת זבה וצריכה שתשב ז"נ שכך אמרו חכמים [ס"ו ע"א] קישתה שנים ולשלשי הפילה צריכה שתשב שבעה נקיים נלמד ממנה שאין קישוי לנפלים וא"א לפתיחת הקבר בלא דם. אמר לו רב פפא לרבא למה שני ימים ואפילו משהוא. שהרי אמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טיפה כחרדל יושבות עלי' ז"נ. א"ל אני אומר לך איסור תורה ואתה תשיבני מנהג. מקום שנוהגין נוהגין ומקום שאין נוהגין אין נוהגין אין עלינו לומר כלום.
<h2>דף לז.</h2>
והשופעת מתוך שבעה לאחר שבעה. מתוך י"ד לאחר י"ד שלא נפסק בין דם טהור לדם טמא או מתוך שלשים ושלשה של זכר או מתוך ששים וששה של נקבה לאחר ששים וששה של נקבה כולן זבות הן. ונדה מן התורה אין נוהגות היום. וכל יולדות יולדת בזוב היא צריך שתשב שבעה נקיים ואע"פ שנכנסו בימי טהרה כמה ימים. או ששלמו לה כל ימי טהרתה כיון שלא פסקו לה שבעה נקיים אסורה. שהרי זבה היא. אבל ודאי פסקה שבעה נקיים טובלת ומותרת. ואם ראתה דם בכל ימי לידתה דם טוהר היא עד ארבעים יום לזכר ושמונים לנקבה ויולדת שלא ראתה דם בתוך ימי לידתה עולין לה לספירת זיבתה שכך אמרו חכמים [נ"ד ע"ב] ימי לידתה שאינה רואה בהם מהו שיעלה לה לספירת זיבתה. אמר רב ת"ש ראתה שנים ולשלשי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו ספק זבה מביאה קרבן ואינו נאכל וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה, ועוד אמרו חכמים [ל"ז ע"א] סותרת מהו שיעלה לה אביי אמר אינה סותרת ואינו עולה. רבא אמר אינה סותרת ועולה והלכה כרבא שעולין לה לספירת זיבתה. והשופעת מתוך שבעה לאחר שבעה מתוך ארבעה עשר לאחר י"ד ולא הפסיק בין דם טמא לדם טהור וכן מתוך ל"ג של זכר לאחר זה המניין מתוך ס"ו לנקבה לאחר ס"ו של נקבה. שלא הפסיק בין דם טמא לדם טהור מחלוקת רב ולוי שרב אמר הדם האחרון דם טמא הוא אע"פ שלא הפסיק בין דם טמא לדם טהור לפי שמעיין אחד היא והתורה טמאתו והתורה טהרתו עד שהיה בתוך שלשים ושלשה ובתוך ששים וששה אע"פ שטמא היא (דם נקבה היה טוהר) שהתורה טהרתו שנאמר ושלשים יום ושלשת ימים תשב על דמי טהרה (ויקרא י"ב) ולאחר שלשים ושלשה ולאחר ס"ו אע"פ שלא טמא היא שהתורה טימאתו. ולוי אמר טהור לפי ששני מעינות הן נסתם הטמא ונפתח הטהור וזו כיון שלא נפסק הדם ולא נסתם המעיין אלא שופעת מתוך שלשים ושלשה לאחר שלשים ושלשה מתוך ס"ו לאחר ס"ו דם טהור הוא והלכתא כרב שאמר מעיין אחד הוא התורה טימאתו והתורה טיהרתו והיולדת בן זכר אסורה לבעלה שבעה ימים שנאמר וטמאה שבעת ימים (ויקרא שם). ויום שביעי לערב שהוא אור ליום השמיני טובלת ומותרת לבעלה. ואע"פ שראת דם בכל אלו שבעת ימים אינה קובעת בזיבה ואין צריכה שבעה נקיים. שכך שנו חכמים [ל"ז ע"ב] כימי נדתה כך ימי לידתה מה ימי נדתה אין ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן למשלם שבעה. כל דם שרואת ל"ג ימים דם טוהר הוא ומותרת לבעלה שנאמר ושלשים יום ושלשת ימים [וגו'] (שם) ואם ילדה נקבה אסורה לבעלה י"ד יום שנאמר וטמאה שבועים כנדתה (שם) מה ימי נדתה אין ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן אף ימי לידתה אין ראוין לזיבה. ואין ספירת שבעה עולין מהן למשלם ארבעה עשר. (וע"א) [ועד] ס"ו כל דם שרואת בהן דם טוהר הוא ומותרת לבעלה שנאמר וששים יום וששת ימים תשב בדמי טהרה (שם).
<h2>דף לח:</h2>
ואשה שילדה וישבה ימי טומאה ובתוך ימי טהרה הפילה נפל ימי טומאה יש לה. ימי טהרה אין לה, ועדיין ימי טהרה של ראשון וכל דם שהיא רואה שהפסיקו ימי טומאה של נפל אבדו וימי טהרה של ראשון לא יצאו כיון שהפסיקו ימי טומאה של נפל אבדו ימי טהרה של ראשון. וכל דם שהיא רואה טמא הוא או שילדה ולד ראשון נקבה ולד שני זכר ויצאו ימי טומאה וימי טהרה של זכר ועדיין של נקבה לא מלאו. מכיון שיצאו ימי טהרה של שני זכר, כל דם שרואה טמא שכך שנו חכמים בתוספתא [תו"כ תזריע פרשתא א' פרק א' ה"ז] ושלשים יום ושלשת ימים (ויקרא י"ב) יכול בין רצופים ובין מפורדים ת"ל יום מה יום רצוף אף שלשים רצופים.
<h2>דף מא:</h2>
כל הנשים מטמאות בבית החיצון שנאמר דם יהיה זובה בבשרה (ויקרא ט"ו) אבל הזב ובעל קרי אין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. אי זה היא בית החיצון אמר רשב"ל כל שתינוקות יושבות ונראה. ר' יוחנן אמר עד בין השיניים. ובברייתא שנינו מקום הדיישות. ומהו מקום הדיישות מקום שהשמש דש.
<h2>דף נד:</h2>
והשופעת מתוך שבעה לאחר שבעה. מתוך י"ד לאחר י"ד שלא נפסק בין דם טהור לדם טמא או מתוך שלשים ושלשה של זכר או מתוך ששים וששה של נקבה לאחר ששים וששה של נקבה כולן זבות הן. ונדה מן התורה אין נוהגות היום. וכל יולדות יולדת בזוב היא צריך שתשב שבעה נקיים ואע"פ שנכנסו בימי טהרה כמה ימים. או ששלמו לה כל ימי טהרתה כיון שלא פסקו לה שבעה נקיים אסורה. שהרי זבה היא. אבל ודאי פסקה שבעה נקיים טובלת ומותרת. ואם ראתה דם בכל ימי לידתה דם טוהר היא עד ארבעים יום לזכר ושמונים לנקבה ויולדת שלא ראתה דם בתוך ימי לידתה עולין לה לספירת זיבתה שכך אמרו חכמים [נ"ד ע"ב] ימי לידתה שאינה רואה בהם מהו שיעלה לה לספירת זיבתה. אמר רב ת"ש ראתה שנים ולשלשי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו ספק זבה מביאה קרבן ואינו נאכל וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה, ועוד אמרו חכמים [ל"ז ע"א] סותרת מהו שיעלה לה אביי אמר אינה סותרת ואינו עולה. רבא אמר אינה סותרת ועולה והלכה כרבא שעולין לה לספירת זיבתה. והשופעת מתוך שבעה לאחר שבעה מתוך ארבעה עשר לאחר י"ד ולא הפסיק בין דם טמא לדם טהור וכן מתוך ל"ג של זכר לאחר זה המניין מתוך ס"ו לנקבה לאחר ס"ו של נקבה. שלא הפסיק בין דם טמא לדם טהור מחלוקת רב ולוי שרב אמר הדם האחרון דם טמא הוא אע"פ שלא הפסיק בין דם טמא לדם טהור לפי שמעיין אחד היא והתורה טמאתו והתורה טהרתו עד שהיה בתוך שלשים ושלשה ובתוך ששים וששה אע"פ שטמא היא (דם נקבה היה טוהר) שהתורה טהרתו שנאמר ושלשים יום ושלשת ימים תשב על דמי טהרה (ויקרא י"ב) ולאחר שלשים ושלשה ולאחר ס"ו אע"פ שלא טמא היא שהתורה טימאתו. ולוי אמר טהור לפי ששני מעינות הן נסתם הטמא ונפתח הטהור וזו כיון שלא נפסק הדם ולא נסתם המעיין אלא שופעת מתוך שלשים ושלשה לאחר שלשים ושלשה מתוך ס"ו לאחר ס"ו דם טהור הוא והלכתא כרב שאמר מעיין אחד הוא התורה טימאתו והתורה טיהרתו והיולדת בן זכר אסורה לבעלה שבעה ימים שנאמר וטמאה שבעת ימים (ויקרא שם). ויום שביעי לערב שהוא אור ליום השמיני טובלת ומותרת לבעלה. ואע"פ שראת דם בכל אלו שבעת ימים אינה קובעת בזיבה ואין צריכה שבעה נקיים. שכך שנו חכמים [ל"ז ע"ב] כימי נדתה כך ימי לידתה מה ימי נדתה אין ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן למשלם שבעה. כל דם שרואת ל"ג ימים דם טוהר הוא ומותרת לבעלה שנאמר ושלשים יום ושלשת ימים [וגו'] (שם) ואם ילדה נקבה אסורה לבעלה י"ד יום שנאמר וטמאה שבועים כנדתה (שם) מה ימי נדתה אין ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן אף ימי לידתה אין ראוין לזיבה. ואין ספירת שבעה עולין מהן למשלם ארבעה עשר. (וע"א) [ועד] ס"ו כל דם שרואת בהן דם טוהר הוא ומותרת לבעלה שנאמר וששים יום וששת ימים תשב בדמי טהרה (שם).
<h2>דף סו.</h2>
אבל ודאי ראתה דם שלשת ימים לפני לידתה נקבעת בזיבה וצריכה לישב שבעה נקיים. ובלבד שראתה דם בשופי שאינו מחמת ולד או שראתה בקושי ולבסוף ראתה בשופי ונח מעת לעת שיש לומר מאותו קושי ראשון לא מחמת ולד היה. שכך שנו חכמים בברייתא [ז' ע"ב] המקשה כמה תשפה ותהא זבה מעת לעת דברי ר' אלעזר והלכה כדבריו. אבל ראתה בקושי או שראתה שני ימים בשופי ולשלשי ראתה בקושי שהיא מחמת ולד טהורה שנאמר [ויקרא ט"ו] ואשה כי תזוב זוב דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ודוקא בן קיימא אבל נפל אין קושי לנפלים. ויש לומר שדם זה מחמת עצמה הוא ואסורה ואפילו ראתה שני ימים והפילה לשלשי א"א לפתיחת הקבר בלא דם ונעשו שלשה ימים ונעשת זבה וצריכה שתשב ז"נ שכך אמרו חכמים [ס"ו ע"א] קישתה שנים ולשלשי הפילה צריכה שתשב שבעה נקיים נלמד ממנה שאין קישוי לנפלים וא"א לפתיחת הקבר בלא דם. אמר לו רב פפא לרבא למה שני ימים ואפילו משהוא. שהרי אמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טיפה כחרדל יושבות עלי' ז"נ. א"ל אני אומר לך איסור תורה ואתה תשיבני מנהג. מקום שנוהגין נוהגין ומקום שאין נוהגין אין נוהגין אין עלינו לומר כלום.
וזה שאמרנו ביולדת של תורה. אבל בזמן הזה כך ישראל נוהגים כר' זירא שאמר בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים. לפיכך היולדת זכר בזמן הזה סופרת שבעה כמו שכתיב וטמאה שבעת ימים (ויקרא י"ב), ואח"כ סופרת ז' נקיים כל דם, שכל הנשים בזמן הזה יולדת בזוב לפיכך צריכה שבעה נקיים משפוסקת הדם. ואחר שבעה נקיים כל הדם שהיא [רואה] עד משלם מ' יום משעת לידתה דם טהור מפרשת עונה וטובלת ומשמשת. ואם לא פסקה דם עד עשרה ימים. או אחד עשר או שנים עשר או עד עשרים יום או פחות או יותר עומדת שבעה נקיים ומשמשת ואחר שבעה נקיים כל דם שרואה עד ארבעים לזכר משעת לידתה דם טהור הוא. ואם עברו מ' יום כולם בדם ולא פסקה סופרת שבעה נקיים ואין לה ימי טהרה שכבר נבלעו ימי טהרתה בימי לידתה וכן היולדת נקבה סופרת י"ד יום שנאמר וטמאה שבועיים כנדתה (שם) ואם פסק הדם סופרת ז"נ שכל הנשים בזמן הזה יולדת בזוב הם. ואחר ז"נ כל דם שרואת עד משלם פ' יום משעה שילדה דם טוהר מפרשת עונה מעת לעת וטובלת ומשמשת. ואם לא פסקה דם י"ד יום יושבת בדמיה עד שתפסוק ומונה שבעה נקיים וטובלת ומשמשת. [וכל דם שרואה אחר שבעה נקיים עד שישלימו פ' ימים מלידתה דם טוהר הוא, ואם עברו השמונים יום בלא ז' נקיים ולא פסקה מן הדם כשתפסוק מן הדם סופרת שבעה נקיים] ואין לה ימי טהרה וטובלת ומשמשת שכבר נבלעו ימי טהרתה בימי לידתה. ושבעה נקיים אלו צריכין שיהיו רצופין ולא מפוזרין שאם עברו עליה שבעה נקיים ובשביעי ראתה דם אפילו טיפה כחרדל נסתרו השבעה כולן וצריכה ז"נ מראש עד שיהיו שבעה נקיים מדם.
